הסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות

בחוק תובענות ייצוגיות נקבע הסדר מיוחד בנוגע לפשרות בתביעה ייצוגית. היות שרוב רובן של התביעות הייצוגיות המוגשות מסתיימות בהסדרי פשרה או הסתלקות ראינו לנכון להבהיר מעט על ההליך.

בתביעות ייצוגיות אנו נתקלים, לא אחת, במצבים בהם משיב בבקשת האישור מסכים לתת הטבה לציבור, במסגרת הסדר פשרה, גם כשאין צל צילה של עילת תביעה נגדו וכשהוא משוכנע שאין לתביעה הייצוגית סיכוי להתקבל.

השיקול היחיד העומד בפני המשיב בתביעה ייצוגית הוא תוחלת הנזק או הסיכון.

כאשר לשיטת הנתבע – ישנו סיכון קטן, ולו של 5% בלבד, שהוא יחוייב, עשוי הנתבע לקנות את הסיכון בסכום זעום, מבחינתו (בהטבה לטובת הציבור, למשל), ולו על מנת שלא להגיע להכרעה המסכנת את קיומו.

במילים אחרות, על מנת למנוע קטסטרופה מבחינתם, מסכימים נתבעים רבים בהליכי תביעה ייצוגית להתפשר ומעניקים הטבות לתועלת הציבור וכיו"ב, למרות שכמעט ואין סיכוי לתביעה.

בניגוד להליך "רגיל" במסגרתו פשרות "נסגרות" בין הצדדים להסכם הפשרה בלבד ולבית המשפט אין תפקיד משמעותי באישור ההסכם, הרי שבתביעה ייצוגית בית המשפט מחוייב לבדוק אם מדובר בפשרה המועילה לקבוצה שבשמה הוגשה התביעה או שמדובר בפשרה שנרקמה בין התובע הייצוגי לבין הנתבעים, מבלי שזכויות  הציבור הובאו בחשבון.

לאור ניגוד העניינים המובנה בין הצדדים להליך התביעה הייצוגית לבין האינטרס של הקבוצה (התובע מעוניין בגמול המיוחד לתובע הייצוגי, הנתבעים מעוניינים בסילוק התביעה במינימום הוצאות ואילו הקבוצה צריכה לקבל פיצוי בזמן סביר על העוול הציבורי), נהוג להשמיץ הסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות – ככאלה המאפשרים קנוניה על חשבון הציבור.

יחד עם זאת, הסכמי פשרה הם כמעט הדרך היחידה המאפשרת פיצוי אמיתי לטובת הקבוצה בזמן סביר. רק לשם הדוגמא, בפרשת הסיליקון בחלב (ראבי נ' תנובה), לקח 13 שנה להגיע לפסק הדין. מצב בו הצדדים צריכים להמתין להכרעה שיפוטית במשך זמן ארוך כל כך ולאחר השקעה של אלפי שעות עבודה, כל הצדדים נפגעים גם אם בסופו של דבר מתקבלת התביעה.

הקבוצה, שלא מקבלת פיצוי בזמן סביר ביחס לעוול.

התובע הייצוגי שמקדיש מזמנו, מרצו וכספו להשגת המטרה ומצוי בחוסר וודאות לאורך ההליך בקשר לשכרו הצפוי.

הנתבעים שניצבים חשופים כשהמידע עליהם נמצא בתיק בית המשפט והם צריכים להחזיק כספים בסכומים לא מבוטלים בעתודות בשל הסיכון הנשקף להם.

מנגד, הסכם פשרה בתביעה ייצוגית מהווה מעשה בית דין כלפי כל חברי הקבוצה ומעניק בטחון לנתבעים שתביעות דומות לא תוגשנה בעתיד. בהשגת הסכם פשרה הקבוצה זוכה לפיצוי או הטבה בזמן סביר, התובע זוכה לקבל את הגמול המיוחד והנתבעים יכולים לנשום לרווחה.   

שלבי אישור הפשרה בתביעה ייצוגית

המסלול מתחיל בהגשת בקשה לאישור הסכם הפשרה לבית המשפט. אמנם גם בהליכים רגילים מובא הסדר פשרה לאישור בית המשפט, אולם ברוב המקרים, בית המשפט יאמץ את רצון הצדדים. היות שבתביעה ייצוגית הצדדים נגועים באינטרסים שלא בהכרח מייצגים את עניינה של הקבוצה, נקבעה פרוצדורה שונה בהסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות.

אחד החידושים במסגרת חוק התובענות הייצוגיות בנושא פשרה הוא שעורכי דינם של הצדדים צריכים להגיש תצהיר הנלווה לבקשת אישור הפשרה - ובו עיקרי הסכם הפשרה.

בשלב הבא בית המשפט בודק אם ההסכם ראוי להכנס למסלול האישור או שיש לדחות על הסף את הבקשה לאישור הפשרה (כך למשל בהחלטה בעניין גליניק נ' הראל, בית המשפט דחה את הבקשה הראשונה לאישור הסכם פשרה משום שבמסגרתה לא נקבע פיצוי לציבור אלא רק הודעה על תיקון העוול בעתיד).

במידה ובית המשפט לא דחה על הסף את בקשת אישור ההסדר (או לא שלח את הצדדים לעשות "שיעורי בית" ולהגיש הסדר חדש ומתוקן), בשלב הבא יורה בית המשפט על פרסום הבקשה וההסדר המוצע לציבור על מנת שזה יגיש התנגדויות, או שחברים מסויימים יודיעו על רצונם שלא להכלל בקבוצה (ואז ההסדר לא יחול עליהם כמעשה בית דין והם יוכלו להגיש תביעה עצמאית).

גם אם לא התקבלו הודעות התנגדות מהציבור (והגם שהדבר מעיד בד"כ על כך שמדובר בהסדר פשרה ראוי), נשלחת הודעה פורמלית למנהל בתי המשפט על ההסדר המוצע וכן נשלחת הודעה ליועץ המשפטי לממשלה שנועדה לאפשר ליועץ המשפטי להביע את עמדתו ביחס לפשרה המוצעת ולהתנגד לפשרה במקרה של הסדר שאינו ראוי.

לאחר שהיועץ המשפטי מביע את עמדתו יידרשו הצדדים להגיב לעמדת היועמ"ש ולעיתים לחזור לשולחן המו"מ לניסוח מחודש של ההסדר.

בפשרות בתביעות ייצוגיות נראה לעיתים שבמסגרת ההסדר זוכה הציבור (הקבוצה) להרבה פחות ממה שמגיע לו אילו נידונה התביעה הייצוגית לגופה ולעיתים החישוב המתמטי מביא לתפיסה השגויה שמדובר בפשרה שאינה ראויה. הטענה נגד ההסכמים היא פשוטה – אם יש עילת תביעה ייצוגית – למה שיפסקו לציבור פחות ממה שמגיע לו ?

יחד עם זאת, כפי שצויין לעיל, הסדרי פשרה עדיפים על ניהול ההליך וכאשר מעמידים את התועלת שבפשרה אל מול הנזק שבניהול ההליך, מגיעים למסקנה כי המתנה להכרעה שיפוטית ולפסק דין אינה משתלמת. בהתאם, בסך הכל, עד היום נידונו והוכרעו עד תומן בפסק דין 2 תביעות ייצוגיות בלבד.

נוסף לקבלת עמדת היועמ"ש לממשלה, לבית המשפט יש סמכות למנות בודק מקצועי, חיצוני, שיבחן את פרטי ההסדר ויגיש לבית המשפט חוות דעת מקצועית בקשר עם הסכם הפשרה המוצע על ידי הצדדים.

סיכום:

הגם שהפרוצדורה שנקבעה בחוק (הגשת בקשה לאישור ההסדר, בליווי תצהיר ועוד) גורמת לחוסר ודאות מבחינת הצדדים וישנו חשש שבית המשפט לא יקבל את ההסדר, וחרף העובדה שההליך להשגת אישור להסדר פשרה הוא ארוך ויקר (מאות שעות של עבודה), נראה כי מדובר באיזון ראוי ובפרוצדורה המאפשרת הסדרים לתועלת הציבור, תחת שבט הביקורת של בית המשפט ומבלי להדרש להכרעה בפסק דין בכל אחת מבקשות אישור תביעות ייצוגיות המוגשות לבית המשפט.